מהי הכוונה עצמית הלמידה?

בסקירה זו נברר מהי הכוונה עצמית בלמידה, מהם מניעיה, תהליכיה ומרכיבי המבנה שלה, מדוע חשוב לטפחה ומהם מאפייני לומדים בעלי בעל הכוונה עצמית.
ההגדרה המקובלת של המושג "הכוונה עצמי בלמידה" (self-regulated learning) מתייחסת למאפיינים מטה-קוגניטיביים, מוטיבציוניים והתנהגותיים, המעידים על ההשתתפות הפעילה של הלומד או הלומדת בתהליך הלמידה. כלומר, לומדים בעלי הכוונה עצמית בלמידה מכוונים את מחשבותיהם, הרגשותיהם ופעולותיהם על-מנת להשיג את מטרות הלמידה שלהם (Zimmerman, 1986, 2001).

להסבר המניעים והתהליכים המרכזיים ברכישת היכולת להכוונה עצמית בלמידה הוצעו תיאוריות אחדות, שמקורן בפרספקטיבות פסיכולוגיות שונות. תיאוריות אלו מתמקדות באופן שבו התלמיד או התלמידה מפעילים תהליכי למידה ספציפיים ומשנים אותם בהתאם לצורך כאשר הם לומדים במסגרת חברתית או כל אחת ואחד בפני עצמם, הן בהקשרים לימודיים פורמליים והן בהקשרים לימודיים בלתי-פורמליים. התיאוריות מבקשות להסביר ולתאר כיצד תלמידה מסוימת מגיעה להישגים למרות מגבלות גלויות ביכולתה המנטלית, ברקע החברתי-סביבתי שלה או באיכות בית-הספר, ולחלופין, כיצד תלמיד נכשל למרות יתרונותיו הגלויים במאפיינים אלה. בבסיס תיאוריות ההכוונה העצמית בלמידה עומדת ההבנה כי למידה אינה משהו שקורה ללומדים – אלא משהו שקורה על-ידי הלומדים (Zimmerman, 1986). נקודת המוצא של תיאוריות אלה מסיטה את מוקד ההתייחסות החינוכית מיכולת הלמידה של התלמידים ומהרקע הסביבתי שלהם, כנתונים קבועים ובלתי ניתנים לשינוי, לעבר האסטרטגיות האישיות שהתלמידים נוקטים בהן, ביוזמתם, מתוך כוונה לשפר את תוצאות הלמידה ואת סביבת הלמידה שלהם.
תיאוריות אלה מציגות הכוונה עצמית בלמידה כתזמור מיומן של תהליכים שהם סביבתיים, גלויים (התנהגותיים) וסמויים (Zimmerman, 2001).

צימרמן מונה שלוש הנחות יסוד של תיאוריות אלה:

• התלמידים מסוגלים לשפר את יכולתם ללמוד באמצעות שימוש סלקטיבי באסטרטגיות למידה מטה-קוגניטיביות ומוטיבציוניות.
• התלמידים מסוגלים לארגן ואף ליצור לעצמם סביבת למידה מתאימה.
• לתלמידים עשוי להיות תפקיד חשוב בבחירת אופי ההוראה שהם זקוקים לה ובקיצוב מידתה.

בין המאפיינים של הכוונה עצמית בלמידה, המשותפים לתיאוריות השונות, מונים צימרמן ושנק (Zimmerman & Schunk, 2001) את המאפיינים האלה:

• פעילויות מכוונות מצד הלומדים: במהלך הלמידה עושים הלומדים שימוש מכוון בתהליכים ספציפיים, באסטרטגיות למידה או בתגובות אחרות לשם שיפור הישגיהם הלימודיים. כל ההגדרות מניחות שהלומדים מודעים לתועלת הפוטנציאלית הטמונה בהכוונה עצמית לשם שיפור ההישגים הלימודיים.
•  לולאת משוב עצמי במהלך הלמידה: לולאה זו מתייחסת לתהליך מחזורי בו הלומדים מפקחים על יעילות שיטות הלמידה ואסטרטגיות הלמידה שלהם ומגיבים על משוב שהם עצמם מפיקים, במהלך הניטור, בדרכים מגוונות: החל בשינויים סמויים בתפיסת עצמם עד לשינויים גלויים בהתנהגותם, כמו למשל, החלפת אסטרטגיה אחת באחרת.
•  מניע להפעלת הכוונה עצמית: הכוונה להסברת האופן והסיבה לבחירת הלומדים בתהליכים, באסטרטגיות למידה ובהתנהגויות מסוימות של הכוונה עצמית בלמידה. בקצה האחד של רצף ההסברים המניע העיקרי הוא תגמול חיצוני שהלומדים מצפים לו, ואילו בקצה האחר המניע העיקרי הוא הדימוי העצמי שלהם. בין שני קצוות אלה מנויים מניעים כגון: שאיפות להצלחה, להשגת מטרות, להרגשת מסוגלות, לפתרון קונפליקטים קוגניטיביים, ועוד.